Yoma
Daf 17a
כדי. שֶׁיְּהוּ כְפוּלִים. וְקִייָמִינָהּ דְּלָא כְרִבִּי יוֹסֵה. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק לָא נְחַת לְבֵית ווַעֲדָא. קָם עִם רִבִּי זְעוּרָא. אָמַר לֵיהּ. מַה חַדְתּוֹן [הֲוָה לְכוֹן בְּבֵי מִדְרָשָׁאַ] יוֹמָא דֵין. [אָמַר לֵיהּ.] בַּ֖ד. שֶׁיְּהוּ כְפוּלִים. וְקִייָמִינָהּ דְּלָא כְרִבִּי יוֹסֵי. דְּתַנֵּי. וְלִבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה כֻתֳּנוֹת. רַבָּנִן אָֽמְרֵי. שְׁתֵּי כֻתָּנוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. אֲפִילוּ כֻתּוֹנֶת אַחַת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. מַה טַעֲמָא דְרַבָּנִן. וְלִבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה כֻתֳּנוֹת. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי יוֹסֵי. לְמֵאָה בְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתּוֹנֶת. 17a בַּ֖ד. שֶׁיְּהוּ חֲדָשִׁים. אִם אוֹמֵר אַתְּ שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ שְׁחָקִים. וְהָא תַנֵּי. וּלְבֵשָֽׁם׃ אֲפִילוּ שְׁחָקִים. רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. כְּמַחֲלוֹקֶת.
Traduction
Les objets en lin (du costume) doivent être doubles, et il est admis que cette règle n’est pas conforme à l’avis de R. Yossé (ci-après). R. Samuel b. R. Isaac, ne s’étant pas rendu un jour à la salle d’études, vint trouver R. Zeira et lui demanda ce qu’il y avait eu de nouveau au cours de cette journée: on a enseigné, lui raconta R. Zeira (102)Jér., (Hagiga 1, 1) ( 75d, fin)., que le lin (du grand pontife) devra être double, ce qui est en opposition avec R. Yossé. Or, il a été exposé: du verset (Ex 28, 40) aux fils d’Aaron tu feras des tuniques les sages déduisent qu’il fallait deux tuniques (minimum du pluriel) pour chacun; selon R. Yossé, une seule suffit à chacun. Les autres sages se fondent sur les termes dudit verset; mais R. Yossé applique l’emploi du pluriel au grand nombre de fils d’Aaron, devant tous recevoir la tunique officielle. – Le mot lin indique que le costume officiel devra être nouveau (n’ayant pas servi à un simple cohen), et il n’a pas pour but de dire que ce vêtement ne devra pas être usé, puisque l’expression ''il les revêtira'' (aussitôt après) assigne précisément le devoir de porter en tous cas ce costume (fut-il usé, pourvu qu’il n’ait pas servi au simple cohen). R. Hanania dit au nom de R. Yassa que c’est conforme à la discussion émise au sujet du point suivant:
Pnei Moshe non traduit
בד. כתיב כתונת בד קדש ילבש מלמד שיהו הכתונת כפולים דמשמעות בד כך הוא שיעשה להן שתי כתנות לכל אחד ואחד מהכהנים:
וקיימינה. ותקיים זה הדרש דלא כר' יוסי דלקמן:
לא נחת לבית וועדא. לא ירד לבית המדרש באותו היום וקם עם ר''ז שפגע בו כשיצא מבה''מ וא''ל מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום וא''ל דבר זה:
דתני. בברייתא דפליגי ר' יוסי ורבנן בהא:
ולבני אהרן תעשה כתנות. משמע שתי כתנת לכל אחד ואחד:
למאה בני אהרן תעשה כתנות. כלומר לכל אחד ואחד מבני אהרן תעשה כתנות אחד ולהוציא שלא ישמשו שנים בכתונת אחד זה פושט וזה לובש. וגרסי' להא לקמן בפ''ק דחגיגה:
בד שיהו חדשים. שלא נשתמש בהן להדיוט:
אם אומר את וכו'. כלומר ולא מצית אמרת דלמעוטי בגדים השחקים מחמת יושנן קאמר דהא תני בברייתא בהדיא ילבשם ואפי' שחקים אלא למעוטי לבגדים שנשתמשו בהן להדיוט הוא:
כמחלוקת. דתנאי דלקמן היא דתניא עור שעיבדו לשם קמיע להדיוט מותר לכתוב עליו למזוזה ורשב''ג אוסר והאי נמי דדריש בד שיהו חדשים כרשב''ג הוא דאתיא:
עוֹר שֶׁעִיבְּדוֹ לְשֵׁם קַמֵּיעַ מוּתָּר לִכְתוֹב עָלָיו מְזוּזָּה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר. אוֹמַר רִבִּי יוֹסֵה. הֲוִינָן סָֽבְרִין מֵימַר. מַה פְלִיגִין. לְהֶדְיוֹט. הָא לַגְּבוֹהַּ לֹא. מִן מַה דְתַנֵּי. אַבְנֵי קוֹדֶשׁ צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא חֲצִיבָתָן בַּקּוֹדֶשׁ וּבַקּוֹדֶשׁ יֵחְצָבוּ. בִּגְדֵי קוֹדֶשׁ צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא אֲרִיגָתְן בַּקּוֹדֶשׁ וּבַקּוֹדֶשׁ יֵאֶרְגּוּ. וְאָמַר רִבִּי חֲנִינָה בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. בְּמַחֲלוֹקֶת הִיא. הָדָא אָֽמְרָה. אַף לַגָּבוֹהַּ פְּלִיגִין. דְּתַנֵּי. הָעוֹשֶׁה כְלִי לַגָּבוֹהַּ. עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ גָבוֹהַּ מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט. מִשֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ גָבוֹהַּ אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט. וְהָא תַנֵּי. הָעוֹשֶׁה כְלִי לַגָּבוֹהַּ אַל יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט. רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. כְּמַחֲלוֹקֶת. דְּתַנֵּי. הָעוֹשֶׁה כְלִי לְהֶדְיוֹט. עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ גָבוֹהַּ. וּמִשֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הֶדְיוֹט אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ גָבוֹהַּ. וְהָא תַנֵּי. הָעוֹשֶׁה כְלִי לַהֶדְיוֹט. אַל יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ גָּבוֹהַּ. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רַבָּנִן דְּתַמָּן. תִּיפְתָּר שֶׁבָּא מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. וְלֵית שְׁמַע מִינָּהּ כְּלוּם.
Traduction
sur une peau tannée dans le but d’en faire une amulette, il est permis d’écrire une mezouza; R. Simon b. Gamliel le défend (il veut, comme ici pour le costume, une matière neuve). R. Yossa dit: nous avions d’abord cru que la présente discussion a lieu seulement sur le point de savoir si un objet, préparé pour l’usage profane, peut servir ensuite à un but religieux, et il va sans dire (d’après tous) que ce qui a été destiné une première fois au culte ne saurait devenir profane. Mais comme il a été enseigné: les pierres destinées au culte devront être taillées à l’état saint et devront continuer à rester en cet état saint; de même, les vêtements sacrés devront être tissés à l’état saint et être conservés en cet état; en outre, R. Hanina dit au nom de R. Yassa, que la question d’emploi de vieilles étoffes est conforme à la discussion émise d’autre part. Il en résulte qu’il y a contestation, même sur le point de savoir si un objet destiné au culte peut aussi servir dans un but profane. Ainsi, l’on a enseigné (103)Tossefta au Megila ch. 2Ê; au Menahot ch. 9.:lorsqu’on a fabriqué un ustensile dans un but religieux, on pourra (sans souci de sa destination première) l’employer comme profane aussi longtemps qu’il n’a pas servi au culte; à partir de ce dernier moment seul, l’usage profane devient interdit. Mais n’a-t-on pas enseigné (104)B., Baba Metsia 84aÊ; Menahot 22a. qu’après avoir fabriqué un objet pour le culte, cette destination seule suffit pour interdire désormais l’emploi profane? Ce point même, dit R. Hanania au nom de R. Yassa, est l’objet d’une discussion analogue (en renversant les termes): l’objet fabriqué dans un but profane pourra (malgré cette destination) servir au culte aussi longtemps qu’il n’y a pas eu d’emploi profane; à partir de ce dernier moment, il ne pourra plus servir au culte. Mais n’a-t-on pas dit (comme ci-dessus) que l’objet fabriqué dans un but profane ne peut pas servir au culte (s’attachant à la destination première)? On peut l’expliquer, dit R. Houna au nom des rabbins de là-bas (de Babylonie), en disant qu’il s’agit d’un ustensile acquis avec de l’argent provenant du trésor sacré (il a donc été consacré en principe), et c’est là un cas spécial, dont on ne peut rien conclure comme règle générale.
Pnei Moshe non traduit
הוינן סברי מימר מה פליגן להדיוט. כלומר היינו סבורין מעיקרא למימר דכי פליגי בדבר שנעשה להדיוט אם מותר להשתמש בהן לגבוה:
הא לגבוה לא. הא מה שנעשה בתחלה לגבוה לא פליגי שאסור להשתמש בהן להדיוט:
מן מה דתני וכו'. ואמר עלה ר' חנינא בשם ר' יוסי במחלוקת היא הדא אמרה דאף לגבוה פליגין אם מותר להשתמש בהן להדיוט כדלקמן:
דתני אבני קדש. למזבח וכיוצא בו צריך שתהא חציבתן בקדש כלומר לשם קדש ובקדש יחצבו שיהו נשארין לקדש ואל ישנה אותן להיות להדיוט וכן בגדי קדש:
ואמר וכו'. השתא מסיק להא דאמרן דאמר ר''ח עלה במחלוקת דלקמן היא שנויה א''כ ש''מ דאף מה שנעשה לגבוה אם מותר להשתמש בהן להדיוט נמי פליגי תנאי:
דתני וכו'. כלומר דהאי תנא ס''ל דהזמנה לגבוה לאו מילתא ומשנשתמש בו לגבוה הוא דאסור להשתמש בהן להדיוט:
והא תני. אחריתא:
העושה וכו'. דאפי' בהזמנה בעלמא אסור וקאמר ר''ח דבמחלוקת דתנאי היא:
דתני העושה כלי להדיוט וכו'. וקסבר כי היכי דפליגי בהעושה להדיוט אם דוקא בשנשתמש בהן הוא דבעינן ה''ה נמי איפכא בעושה לגבוה תליא בהך פלוגתא גופה:
ר' חונה בשם רבנן דתמן. דלא היא דתיפתר הך ברייתא בתרייתא דקתני העושה כלי להדיוט אל ישתמש בו לגבוה דמיירי שבא הממון מתרומת הלשכה דמתחלה לשם גבוה נגבה וא''כ לית ש''מ כלום דפליגי ביה תנאי ולאוקמי הך פלוגתא קמייתא בה דהכא כ''ע לא פליגי וכדאוקמינן:
Yoma
Daf 17b
כְּלֵי שָׁרֵת מֵאֵימָתַי הֵן קְדֵישִׁין. מִיַּד אוֹ בִשְׁעַת הַתַּשְׁמִישׁ. אִין תֵּימַר. מִיַּד. נִיחָא. אִין תֵּימַר. בִּשְׁעַת הַתַּשְׁמִישׁ. כְּאַחַת הֵן קְדוֹשִׁין. נִיחָא שֶׁלְמֹשֶׁה שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ בְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. בְּרַם שֶׁלִּשְׁלֹמֹה כְּאַחַת הֵן קְדֵישִׁין וּמִתְקַדְּשִׁין. בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ הָיוּ מְפַנִּין מִתּוֹךְ שֶׁל מֹשֶׁה לְתוֹךְ 17b שֶׁלִּשְׁלֹמֹה. לֹא הָיָה שָׁם שֶׁלְמֹשֶׁה כְּאַחַת הֵן קְדֵישִׁין וּמִתְקַדְּשִׁין. וּבָעֲלִייָתָן מִן הַגּוֹלָה הָיוּ מְפַנִּין מִתּוֹךְ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה לְתוֹךְ שֶׁלָּהֶם. לֹא הָיָה שָׁם שֶׁלִּשְׁלֹמֹה כְּאַחַת הֵן קְדֵישִׁין וּמִתְקַדְּשִׁין.
Traduction
A partir de quel moment (105)Jér., (Megila 3, 1) ( 73d). les ustensiles du culte (faits dans cette vue) deviennent-ils sacrés (d’un usage interdit)? Est-ce dès la fabrication, ou à partir de leur emploi? Si c’est dès la fabrication, il n’y a plus à se préoccuper de la suite (on comprend qu’ici la destination spéciale soit effective); si c’est à partir de leur emploi, ils deviennent sacrés en même temps que leur contenu. Il va sans dire que sous Moïse, les ustensiles ayant été consacrés par l’huile d’onction, ils l’étaient dès le principe; mais dans les siècles suivants, p. ex. sous Salomon, devenaient-ils du même coup (au moment de l’emploi) saints et aptes à consacrer d’autres objets? Au moment de l’entrée en Palestine (en vue de l’érection future du Temple), les Lévites ont transvasé les objets des ustensiles mosaïques dans les nouveaux (de façon à opérer la transmission immédiate de la sainteté, au même titre que les vases mosaïques). -Mais s’il n’y avait plus de vases mosaïques, les nouveaux deviennent sacrés en même temps que leur contenu (par l’emploi). -De même, au retour de la captivité de Babylone, on a transvasé les reliquats sacrés des vases de Salomon dans les nouveaux (fabriqués sous Ezra); pour ceux de ces derniers, qui n’avaient pas eu de contact avec les vases salomoniens, la consécration n’est arrivée qu’au moment de l’emploi.
Pnei Moshe non traduit
כלי שרת מאימתי הן קדישין. לקדש את הניתנין לתוכן. וגרסינן להא לקמן פרק בני העיר בהלכה א':
מיד. כשמקדישן לכלי שרת:
או בשעת התשמיש. בתוכן אז הכלים מתקדשין הן ומשום דאיירי בהאי עניינא לעיל העושה כלי לגבוה וכו' ואם מיד הן קדושין אסור להשתמש בהן להדיוט וכהאי מ''ד לעיל הלכך בעי ליה הכא:
אין תימר מיד ניחא. כלומר ניחא הא ותו לא מיבעיא לן נמי לענין מה שיתן לתוכן שמתקדשין הן מאליהן:
אין תימר בשעת התשמיש. בתוכן אז הוא שהן קדישין א''כ כאחת הן קדישין עם מה שנתן לתוכן שניהם הן קדישין בבת אחת. ובמגילה שם גריס בהדיא כאחת הם קדישין ומתקדשין:
ניחא של משה וכו'. כלומר בכלי שרת שעשה משה במשכן ודאי לא קא מיבעיא לן שנתקדשו בשמן המשחה ומשיחתן היא מקדשן מיד ואע''פ שעדיין לא נשתמשו בהן אבל של שלמה בבית העולמים אם דוקא בשעת התשמיש הן קדישין א''כ כאחת הן קדישין ומתקדשין:
בכניסתן לארץ ובנה שלמה בית העולמים והיו מפנין כלי המשכן מתוך של משה לתוך של שלמה ואלו כבר נתקדשו בשמן המשחה:
לא היה שם של משה. כלו' כלי שרת החדשים שעשה שלמה מלבד אותן של משה אלו כאחת הן קדישין ומתקדשין להאי מ''ד שבשעת התשמיש הוא שהן קדושין וכן בעלייתן מן הגולה בימי עזרא היו מפנין אותן הכלים שנשתיירו מתוך של שלמה לתוך שלהם ואלו כבר נתקדשו בשעה שנשתמשו בהן בבית ראשון לא היה שם וכו' כדלעיל:
אֲבָנִים שֶׁחָֽצְבָן לְשֵׁם מֵת אֲסוּרִין בַּהֲנָייָה. לְשֵׁם חַי וּלְשֵׁם מֵת מוּתָּרִין בַּהֲנָייָה. הַזּוֹרֵק כְּלִי לִפְנֵי מִיטָּתוֹ שֶׁל מֶת לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אָסוּר בַּהֲנָייָה. כָּל חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת מוּתָּר בַּהֲנָייָה.
Traduction
– Si des pierres ont été taillées pour la sépulture d’un mort (106)B., Sanhedrin 48aÊ; Avoda Zara 29b., il est défendu d’en tirer aucun profit (dès le principe); si elles ont été taillées à la fois pour un vivant (en vue de sa sépulture future) et pour un mort, la jouissance est permise. Tout vase tombé dans les 4 coudées les plus voisines d’un lit funèbre devient d’un accès interdit par la présence même d’un mort; mais en dehors de cet espace, les objets tombés devant un mort peuvent être repris.
Pnei Moshe non traduit
אבנים שחצבן לשם מת. לקבר אסורין הן בהנאה מיד שחצבן ואם בתחלה חצבן לשם חי ולשם מת כלומר כשיצטרך ישתמשו בהן לחי ואם יצטרך ישתמשו בהן למת מותרין הן בהנאה עד שישתמשו בהן למת:
הזורק כלי לפני מטתו של מת. אם הוא לתוך ד' אמות של מת תופסו לאוסרו בהנאה שנתכוין שיהא נקבר עמו וכל שהוא חוץ לד' אמות מותר הוא בהנאה:
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר. חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִידּוּשִׁין טוֹבֵל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ ביּוֹם. מְנָיִין שֶׁשְּׁנֵי קִידּוּשֵׁי יָדַיִם וְרַגְלַיִם עַל כָּל טְבִילָה וּטְבִילָה. תַּלְמוּד לוֹמַר וּפָשַׁט֙ וְרָחַ֨ץ וְרָחַ֨ץ (פָשַׁט) [וְלָבַ֖שׁ.] אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. וְדִין הוּא. מַה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ טָעוּן טְבִילָה טָעוּן קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. כָּאן שֶׁהוּא טָעוּן טְבִילָה לֹא כָל שֶׁכֵּן יְהֵא טָעוּן קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. טוּל לָךְ מַה שֶׁהֶבֵאתָה. אִי מַה לְהַלָּן אַחַת כָּל הַיּוֹם אַף כָּאן אַחַת כָּל הַיּוֹם. תַּלְמוּד לוֹמַר וּפָשַׁט֙ אֶת בִּגְדֵ֣י הַבָּ֔ד. שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁ֥ר לָבַ֖שׁ. וְכִי עָלָת עַל דַּעְתֵּינוּ כְּלוּם הוּא פוֹשֶׁטֵ אֶלָּא מַה שֶׁהוּא לוֹבֵשׁ. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר אֲשֶׁ֥ר לָבַ֖שׁ. הִקִּישׁ פְּשִׁיטָה לִלְבִישָׁה. מַה לְבִישָׁה בְקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם אַף פְּשִׁיטָה בְּקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. אָמַר רִבִּי מָנָא. לֹא מִסְתַּבְּרָה (דְלָא) [אֶלָּא] חִילּוּפִּין. הִקִּישׁ לְבִישָׁה לִפְשִׁיטָה. מַה פְּשִׁיטָה בְּקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם אַף לְבִישָׁה בְּקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.
Traduction
La Mishna a énoncé qu’au jour de Kippour le grand pontife prenait 5 bains et se lavait dix fois les mains et les pieds. D’où sait-on qu’il y avait deux lavages des mains et des pieds en raison de chaque bain? De ce qu’il est dit (Lv 16, 23-24): il se déshabillera; il se baignera; il revêtira (la question du lavage est énoncée entre les deux actions, pour dire qu’elle accompagne chacune). Il est juste qu’il en soit ainsi, observe R. Eléazar b. R. Simon: puisque pendant les jours ordinaires de l’année, où le bain n’est pas exigible pour le service officiel (légalement), le pontife devra cependant se laver les mains et les pieds; à plus forte raison ce lavage est dû au jour où le bain est prescrit légalement. Toutefois, ce raisonnement pèche par la base (peut-on objecter), et il n’y a pas d’a fortiori, car si aux jours ordinaires il suffit d’un lavage, le texte biblique n’en exprime aussi là qu’un seul; et peut être suffit-il pour toute la journée? Non, parce qu’il est dit (ibid.): il retira les vêtements de lin, sans qu’il ait été encore question de les revêtir (107)Cf. ci-aprs, 7, 9.; or, on ne saurait supposer qu’il soit parlé de déshabiller sans qu’il soit question aussi de se revêtir, et s’il est dit expressément (ensuite) ''il revêtira'', c’est pour établir une corrélation entre l’action de s’habiller et celle de se déshabiller, afin d’indiquer que, pour l’une comme pour l’autre, le lavage des mains et des pieds est exigible. Au contraire, dit R. Mena, c’est l’inverse qui paraît admissible, et il faut renverser les termes (selon l’ordre de l’énoncé biblique, d’abord déshabiller, puis revêtir). –
Pnei Moshe non traduit
נמצאת אומר וכו'. מהדר להמתני' וברייתא בת''כ היא:
ת''ל ופשט ורחץ וכו'. כדפרישית לעיל בריש ההלכה:
ודין הוא. שיהא טעון קידוש אף לאחר הפשיטה כמו שהוא טעון בלבישה:
מה אם במקום שאינו טעון טבילה. כגון בכל יום למ''ד הנכנס לעזרה שלא לעבודה אינו טעון טבילה וטעון הוא קידוש כאן שהוא טעון טבילה וכו':
טול לך מה שהבאת. מדין ק''ו דאי הכי מה להלן די בפעם אחת כל היום וכו' אלא מכאן דמה ת''ל ופשט וכו' וכי על דעתינו עלתה וכו' אלא להקיש פשיטה ללבישה וכו':
א''ר מנא לא מסתברא. למימר אלא חילופין הקיש לבישה לפשיטה דהא ורחץ בתריה דופשט כתיבא:
וְאֵין שֵׁינִי שֶׁל פִּילוּסִין יָפֶה מִן הָרִאשׁוֹן שֶׁלְהִנְדְּוְין. מִשֵׁם מִילָּה דְשָֽׁמְעָה פַרוטֵי. תַּמָּן תַּנִּינָן. הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרִאשׁוֹן אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ. [הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן וְהָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי שָׁוִין.] וְאֵין שֵׁינִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן יָפֶה מִן הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי. מִשֵׁם מִילָּה דְשָֽׁמְעָה פַרוטֵי. מַאי כְדוֹן. רִבִּי נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי מָנָא. בְּשַׁחַר כְּתוּב בַּד בַּד אַרְבָּעָה פְעָמִים. וּבְמִנְחָה כָתוּב בַּד.
Traduction
Est-ce que la seconde qualité de l’étoffe de Pelusium n’était pas supérieure à la première des Indes? (pourquoi donc le grand pontife devait-il avoir, pour le second costume, l’étoffe des Indes)? On a seulement voulu indiquer le minimum de la qualité à employer (sans interdire une autre supérieure). Ainsi, l’on a enseigné ailleurs (108)(Menahot 9, 5).: il n’y a rien au-dessus du surchoix de la première qualité (pour l’huile destinée au luminaire); la seconde part de la première qualité, ou la première part de la seconde qualité (que l’on emploie pour les offrandes nécessitant de l’huile) sont considérées comme égales, sans qu’il y ait entre ces deux dernières, une différence de supériorité; et l’on a seulement voulu indiquer le minimum de la qualité à employer. Pourquoi donc, en somme, la Mishna assigne-t-elle une valeur supérieure au costume du matin? C’est que pour celui-ci, répond R. Nahman au nom de R. Mena, le texte biblique emploie 4 fois le mot lin, qui n’est exprimé qu’une fois pour le costume à porter l’après-midi.
Pnei Moshe non traduit
ואין שני של פילוסין וכו'. לר''מ דמתני' פריך דקאמר בשחר היה לובש פילוסין של י''ב מנה ובין הערבים הנדווין של ח' מאות זוז וכי אין השני של פילוסין יותר יפה מהמובחר הראשון של הנדוון שהרי כך נשנה בדברי חכמים בשחר פילוסין של ח''י מנה ובין הערבים של י''ב מנה והן ג''כ מהפילוסין היו אלא שאינן מובחרין כמו המובחר הראשון של שחר וא''כ לר''מ נמי היה לו לומר לבין הערבים ג''כ בשל פילוסין אלא שלא יהו כל כך מובחרין כמו בשל שחר ומ''מ כל שהוא מהפילוסין יותר מובחר הוא משל הנדוון:
משום מילה דשמעה פרוטי. דשמעה לשון איסוף היא מלשון המקרא וישמע שאול את העם וכלומר משום דבר שמאסף וגורם להוציא ממון הרבה שאלו של פילוסין לעולם חשובין ויקרים הן יותר מאלו של הנדוון ושלא להוציא ממון כל כך ללמדך שהתורה חסה על ממונם של ישראל:
תמן תנינן. במנחות פ' כל קרבנות הצבור דתנינן שם שלשה זתים ובהן שלשה שמנים הזית הראשון מגרגרו בראש הזית וכו' הראשון למנורה והשאר למנחות. וכך היא שנויה שם בשאר שני הזתים ובהשמנים והדר תנינן הראשון שבראשון אין למעלה הימנו השני שבראשון והראשון שבשני שוין והיינו למנחות הן שוין כדאמרינן התם ומשום דקי''ל בכל מקום שמביאין מהמובחר כדכתיב מבחר נדריך וקאמר שאם יש לו מנחה להביא יביא איזה מהך שירצה או מהשני שבראשון או מן הראשון שבשני. והכא נמי קפה וכי אין השני שבראשון לעולם יפה הוא מן הראשון שבשני שהרי הזית הראשון שהוא מראש הזית הוא המובחר שבמובחר ואמאי קתני שוין הן למנחות אלא דטעמא נמי משום מילה דשמעה פרוטי:
מאי כדון. מאי טעמא דמתני' דמיהת לעולם של שחר יותר יפין הן משל בין הערבים לכ''ע ומנלן:
בשחר כתיב. בריש הפרשה בפסוק כתנת בד קדש ילבש וגו' ונאמר בו ד' פעמים בד ובמנחה חד בד בפסוק ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד וזה נאמר אחר שהוציא כף ומחתה שהיה לעת מנחה ומד' בד שכתוב בשחר ילפינן שהוא מן המובחר שבבד יותר משל ערבית וכדפרישית במתני':
מַעֲשֶׂה בֵירִבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִיאַבִּי שֶׁלָּבַשׁ כֻּתָּנוֹת בְּמֵאָה מְנָה וְעָלָה וְהִקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. מַעֲשֶׂה בְרִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם שֶׁלָּבַשׁ כּוּתָּנוֹת בִּשְׁתֵּי רִיבּוֹא וְעָלָה וְהִקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְהוֹרִידוּ אוֹתוֹ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים שֶׁהָיָה נִרָאֶה מִתּוֹכָהּ עָרוּם. מֶה עָשָׂה. מִילֵּא אוֹתָהּ מַיִם וְסָבַב אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים.
Traduction
Il est arrivé à R. Ismaël b. Fabi de mettre, au jour du Kippour, un costume valant cent maneh et de monter en cet état sur l’autel faire le service. R. Eliézer b. Horsoum, revêtu d’un costume valant deux myriades, monta à l’autel pour célébrer le culte; mais ses frères les cohanim le firent redescendre, car la transparence de l’étoffe était telle qu’il paraissait nu. Que fit-il alors? Il trempa le costume dans de l’eau (pour obvier à la transparence), et fit le tour de l’autel sept fois, pour en montrer l’éclat (109)Selon le commentaire Qorban ÔEda, pour les sécher ˆ la h‰te..
Pnei Moshe non traduit
שלבש כתנות במאה מנה וכו'. כדתנינן אם רצה להוסיף וכו' כדפרישית במתני':
שהיה נראה מתוכה ערום. שכל כך היה הפשתן מוצהב עד שנראה בשרו מתוך הכתונת:
מה עשה. בה מילא אותה מים וסבב את המזבח שבעה פעמים ואעפ''כ לא יצאו המים ממנה שכל כך היתה עבה ולהראות שאם היא עבה הרבה יפה היא מאוד ומוצהבת וככלי זכוכית עבה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source